דילמת היחס והדומיננטיות שבין האדם כשלעצמו ומעשיו לבין התקופה שבה הוא חי מרתקת במיוחד כשעוסקים בשאלת המנהיגות: עד כמה מנהיג יחיד אכן מרכזי בשינוי ההיסטורי החל על עמו וארצו? דומני שבתודעה של התנ"ך אי אפשר להפריד, החל מהאדם הראשון ואילך, בין ״תקופתו״ של האדם הראשון לבין אישיותו ה״פרטית״.

האדם הראשון נברא ״יחידי״ כדי שנבין את היותו של כל אחד ואחת מעמנו עולם מלא. ובהמשך, בחירותיו (לטוב ולרע) של האדם הראשון, רלבנטיות לחיים של כל אחד ואינן חד פעמיות. שאלת ההנהגה בתורה ממשיכה להיות רלבנטית ביותר גם לגבי הדמויות שלאחר האדם הראשון.

נוח, הוא בוודאי סוג של מנהיג. אברהם אבינו הוא מנהיג של מהפכה אמונית. יצחק אבינו הוא דוגמא ראשונה למנהיג ״ממשיך״. יעקב אבינו כבר מוביל מהלך של צמיחת משפחה לכדי עם שלם. התורה גם מציגה בפנינו מציאות שבה אין מנהיג מוכר ומוכרז, כך באירוע של מגדל בבל, וכן בימי דור הפלגה. ללמדנו שגם באי הצבת מנהיג מפורש, ישנה הכרעה משמעותית ביחס להתנהלות האירועים.

דומני שמילת המפתח לתפיסת ההנהגה בתנ״ך, היא שליחות. ״ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים״, הוא משפט היסוד בכינון הנהגתו של משה( שמות ג, י). אין טעם להנהגה שאין בה תודעת שליחות בעלת ערך (וכאן כמובן הערך העילאי: שליחות מטעם הקב״ה), אין טעם להנהגה שאינה נפגשת ומתמודדת עם הקושי והסבל של עָמה פנים אל פנים ועם הגורם לכך (״אל פרעה״) ומתוך לקיחת אחריות מוחלטת לגורל הציבור.

אין משמעות להנהגה שלא ממוקדת בתודעת עמה: ״עמי בני ישראל״. שליחותו של משה נולדה על רקע ״הלחץ״ שבו נתון עם ישראל ובהתייחסות לצעקה הנשמעת מקרבו ולצורך הצלתו הגורלית. מובן, שהנהגתו של משה רבנו כמו גם מעלתו הרוחנית כגדול הנביאים, אינה מצופה ממנהיגים אחרים. אך עדיין דווקא ממנה עלינו ללמוד את סדרי העדיפויות ההנהגתים.

ואכן גם ימים רבים אחר ימי משה, עדיין שאלת הזהות של המנהיגים נתפסה על ידי חכמינו כשאלת יסוד בלאומית שלנו ולא רק כשאלה חשובה כשלעצמה. תקופות ארוכות בתנ״ך מאופיינות ולעיתים אף מכונות על פי שמות השופטים והמלכים. גם חכמי ישראל המנויים במשנה בפרקי אבות, מפורטים ככותרות המובילות של התקופות השונות; לפיכך מה שאומרים תנאים ואחר כך אמוראים מסוימים נתפס כמשפיע על הכלל. אם נשוב לרגע למשה נוכל ללמוד שאף בפרשת ״קורח״ הוא מרכז את שאלת שליחותו באופן ברור וחד משמעי: ״בזאת תדעון כי ה׳ שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מליבי” ולקראת סיום התורה כולה: ”לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה׳....״.

משה כלל אפוא באישיותו ובשליחותו הן את המלך והן את הנביא. בספרי הנביאים אנו נפגשים בהפרדה בין השניים: יש מנהיג ויש, בנפרד, הנביא. הנביא הוא המעניק למלך את תוקף שליחותו, והוא גם זה שעלול לבשר למלך את סוף מלכותו. (למשל ביחסים שבין שמואל לשאול). משימתו העיקרית של הנביא היא לכוון את המלך לדרך האמונה והזהירות. כך למשל פועל נתן הנביא כלפי גדול מלכי ישראל — דוד. במידה רבה לפנינו מימוש של דמות המלך כפי שהצטיירה כבר בתורה: בפרשת ״שופטים״ (ספר דברים) אנו קוראים פסוקים מדהימים, אשר ללא ספק חרגו באופן קיצוני מכל מה שהיה מקובל באותה עת בקרב העמים. שם נקבע שאם העם יבקש לעצמו בעתיד מלך, עליו בין השאר לא להרבות לעצמו נשים, סוסים, כסף וזהב. בעיקר עליו לאחוז בספר תורה משלו ״והייתה עימו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה׳ אלוקיו...לבלתי רום לבבו מאחיו...״ כאן שבנו במסלול אחר לתכונתו היסודית ביותר של משה: הענווה. ואכן רק אדם עניו כמשה היה מסוגל לקלוט את האוצר הרוחני העצום שהעותר עליו משמים, כיוון שבין השאר לא חש כמי שהוא כבר מלא, גדוש ומושלם. אף מלך עתידי לא אמור מכוח כתיבת התורה ולימודה לחוש רגשות יוהרה כלפי עמו, ורק כך יוכל לקיים את ממלכתו בצדק ובשלום לאורך ימים. אמור מעתה: מנהיג בישראל מחויב בתחושת השליחות כבסיס לפועלו, ותחושה זאת יכולה להתגבש ולהתממש אך ורק מתוך ענווה רבה כלפי בני עמו.

ממילא על המנהיג התנ״כי רובצת חובה לנהוג בדין צדק עם עמוֹ ולהימנע מגזלתו. עם זאת תפקידיו ההנהגתים נרחבים ומשמעותיים ביותר. המלך אינו רק המוביל את עמו בשגרה ובמלחמה, אלא הוא בעל סמכויות משלימות וחשובות בתחום המשפט. מלכים מעטים בישראל זכו לברכה מלאה למעשיהם. אפילו מלך טוב כיהואש לא הצליח באופן מוחלט בתפקידו. ״בן שבע שנים יהואש במלכו..וארבעים שנה מלך בירושלים...ויעש יהואש הישר בעיני ה׳ כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן. רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות״. (מלכים ב׳, פרק י״ב).

גם כאן נוכל ללמוד פרטים חשובים: המבחן היסודי הוא התנהגותו האמונית והמוסרית של המלך. כמו כן ״המְלווה״ של המלך קובע במידה רבה את הצלחת מלכותו, ובאותה מידה שהוא מושפע מנביא או כהן מתאימים, כך תצלח דרכו. האפשרות לכישלון המנהיג בעלת סיכויים רבים כמו סיכויו של כל אחד ואחת.

אפשר לכמעט לומר שהפלא הגדול הוא כאשר אין אנו נכשלים וכאשר המנהיג עצמו שומר על יסודות השליחות והענווה. התנ"ך מציג בפנינו לא רק כישלונות ״חלקיים״ שלגביהם לקיחת אחריות ובקשת מחילה עשויות להועיל. גם משטרים שליליים ביותר (למשל המלך אחאב ורעייתו איזבל) וגם משטרים אכזריים ומדכאים באומות העולם ( פרעה המאוחר, אחשורוש והמן הרשע) מתוארים בפרוטרוט.

עיקר הציפייה היא ליכולתם להתמודד עם הרוע המוחלט ולהגביל אותו ככל האפשר כפי שלמשל זכו לעשות המיילדות העבריות במצרים או אסתר ומרדכי בשושן הבירה. העובדה שהתנ"ך מציג בפנינו מצבים חסרי הנהגה אנושית או שלטון רע ביותר, מחזקת את הדילמה סביב החרדה מכישלונה של ההנהגה האנושית: גם משום כך הצד הרוחני אצל מנהיג אינו רק תוספת חשובה אלא יסוד היסודות.

הכבוד כלפי המלך הכרחי כדי לקיים ריבונות סבירה. אבל ביסוד הדברים אנו שבים לפרשת ״בראשית״. כל אדם נדרש לשיקול דעת סביר, לבחירה נכונה ככל האפשר, לדבקות באמונה, לנאמנות לממלכה תוך כדי ביקורת עניינית ואמיצה, ללקיחת חלק בשליחות הכוללת של עם ישראל ולענווה רבה.

גם מנהיגים וגם אזרחים מוכיחים עד כמה כולנו נוטים לטעות ולהיכשל. המאמץ אינו להכחיש את הכשלון שלנו אלא להיאבק בו בזהירות, מי כמנהיג על עמו, ומי בחייו הפרטיים. דוגמא לכך ניתן למצוא במחשבה המוסרית והפוליטית האמריקאית שהושפעה מאוד מהתנ"ך. היו אלה שהבליטו שם, שמעבר לכל הציפיות שלנו מההנהגה וממערכת השלטון, הדרישה העיקרית היא מכל אחד ואחת, הן מנהיג והן אזרח פשוט, לדבוק בערכי המוסר. אצטט כאן מדבריו של השופט האמריקאי הדגול לרנד האנד, כפי שמובאים ע"י הרב יונתן זקס בספרו 'שיעורים במנהיגות' (עמ' 59) ״אני תוהה לפעמים שמא אנו תולים את תקוותינו במידה מופרזת במוסדות, בחוקים ובבתי משפט. אלו הן תקוות כזב: האמינו לי, אלו הן תקוות כזב. החירות טמונה בלבבות האנשים והנשים: כאשר היא מתה בהם, שום חוקה ושום חוק ושום בית משפט אינם יכולים להצילה: החוקה, החוקים ובית המשפט אפילו אינם יכולים לעשות הרבה לעזרתה״.